הגיע הזמן לסגור את העסק. די עם החידות, עם הרמזים, עם המשפטים שלא סגורים על עצמם. זה יקח זמן, אבל הסוף קרוב.
ברע לא ידע את זה. הוא המשיך לחיות את חייו כרגיל עד שבוקר אחד, לא הרחק מהיכן מהיום הרגיל בו התעורר רעי, הוא פגש לגמרי במקרה ובלי כוונה את גבי. באותו היום הוא חשב שזהו יום רגיל, אבל כשראה את גבי, הוא הבין שמשהו עומד להשתנות בחייו. משהו שעד היום נראה לו מנקודת מבט מסויימת כטוב ורצוי, פתאום ישנה את צורתו.
הוא הביט בגבי שנית. מעולם הוא לא ראה אותו כך קודם. גבי היה אדם מוצק ויציב בגופו כשם שהיה יציב ברוחו. פתאום הוא נראה לברע די רזה, אולי אף גרמי. גבי עמד שם, במרחק של מטרים ספורים ממנו, מתנשם ומתנשף כאדם ששב מן המערכה, ואין לו לאן לחזור. משהו כמו צב שאיבד את ביתו.
ברע חש צורך עז לקוד לו קידה, אז הוא עשה זאת. לברע אין הסברים טובים למה שהוא עושה, ובאותה החלטיות שבה הצמיד את שתי ידיו אחת אל השנייה, וכופף את חוליות גבו לאות כבוד כלפי גבי, בדיוק באותה החלטיות מסר לאימוץ את בנו לפני מספר שנים. היום המספר הזה כבר בן שתי ספרות, וברע קצת מתחרט. אולי הוא היה צריך לשקול פעמיים לפני שעשה זאת, אולם ככל שהוא מרבה לחשוב בעניין, כך נראה לו העסק מוזר יותר.
למה? למה? השאלה הדהדה במוחו, ואז הוא החליט - לא! אני אשנה את המצב. לא עוד דקה, ולא עוד שתיים. עכשיו, ומייד באותו הרגע, עם הבעה ההחלטית ביותר שיכל להביע, הוא יישר את גבו חזרה.
גבי חייך ברכות. הוא מעולם לא ראה מישהו פחות החלטי מברע. לעומתו, ברע מאוד נעלב, וקד את קידתו בחזרה. דווקא. גבי צחק עוד יותר, אז ברע יישר את גבו וכרע על ברכיו. גבי התפרץ בצחוק מתגלגל, אז ברע הזדקף מלא קומתו ואמר "אז מה". פני גבי הרצינו מייד, אך בתוך תוכו המשיך להתפקע מצחוק עד כדי נפילה, באופן תיאורטי, על השלג הקר והתפתלות מכאבים תיאורטיים אינסופיים, בעקבות הצחוק התיאורטי בלבד, שתקף אותו כאשר ראה את ברע יורד על ברכיו ונובח כמו כלב, בפרצופו הספק רציני, ספק אידיוטי שקיבל.
ברע נעלב, וברח בזחילה אל המלונה שלו.
גבי רץ אחריו, מתנצל. ברע לא עצר, כי כך הוא החליט, למרות שאין לו, שוב, מושג למה. אז הוא החליט לעצור. פתאום הוא הצליח לעשות מה שכבר שנים לא ניסה. הוא הצליח לעצור את עצמו. למנוע מעצמו להשתגע, להשתולל, לעשות פרצופים, למסור ילדים, לשיר בקולי קולות, לקפוץ על רגל אחת. הוא הרגיש חופשי לעשות כל מה שיעלה על רוחו, אבל מה ששימח אותו יותר הייתה יכולתו שלא לעשות כל מה שעולה על רוחו. הוא החליט לעשות ניסוי. הוא הסתובב אל עבר גבי. זה עבד, הוא לא צעק לו כלום. הוא ניסה לשאול אותו מה הוא רוצה. "אתה נורמלי?" הוא שאל, מופתע מעצמו. גבי רגיל לשאלות חסרות ההשראה של חברו, ולכן הוא התעלם מהן.
כעבור שעה, כאשר נשימתו שבה אליו לבסוף, הוא פנה אל ברע ושאל אותו אם יש לו מושג למה הוא רץ אחריו. ברע השיב שלא. שאין לו שמץ של מושג למה שניהם כבר במשך כמה ימים רצים מסביב לכפר, בנסיון נואש להשיג אחד את השני. גבי הסביר לו שזאת בדיוק הנקודה.
ברע לא הבין, אבל הנהן בראשו, הוא כבר היה עייף מידי, ולא היה לו כוח לשמוע את ההסברים של גבי. אז גבי הסביר.

<< הקודם :: המשך >>

Make your own free website on Tripod.com