אנשים משתנים. כולנו משתנים. הזמן שוחק אותנו ומעצב את דמותנו כרוח המעצבת דמויות בסלע. כך תמיד אמרו לי, ולא ידעתי עד כמה זה נכון. הימים האחרונים שינו אותי, שינו עד לבלי הכר.
אני יושב עכשיו ליד שולחן הכתיבה שלי. מנורה קטנה מאירה את שמשון הגיבור, ואת שאני כותב בתוכו. כבר כמה שעות שאני יושב ורושם. כבר כמה שעות שלא ראיתי את רעי. לא נורא, כי אני כותב עליו עכשיו. מה אני כותב? אני לא חושב שאני צריך לספר לכם. זה די אישי. טוב, בסדר, בתנאי שאתם מבטיחים לא לספר לאף אחד. מבטיחים? יופי. אז תשמעו.
אני יושב עכשיו וכותב על איך שהזמן שינה אותי. בדיוק רשמתי על זה שזה בדיוק כמו רוח, בדיוק כמו שסיפרו לי תמיד. אם לא תפריעו לי, אני אמשיך לרשום.
נזכרתי בתפוח שאכלתי לפני כשעה, ובעיטוש שאחריו. נראה כי כל כך הרבה זמן עבר מאז. שלא לדבר על כמה זמן שעבר מאז שבוע שעבר.
מפריעים לי בחוץ, היה איזה פיצוץ בבית של מען. מכוניות כיבוי טסות לשם במהירות, ומפריעות לי לכתוב בנחת.
אוף, מי זה עכשיו מפריע לי בדלת. "פני! מצלצלים בדלת!". היא לא נמצאת. טוב אני אקום. אני קם וצועד לכיוון הדלת, אבל רק שנייה, פני לא הייתה בבית לפני חמש דקות, כשהגעתי הביתה? "רק רגע". מה הם דופקים כל כך הרבה. אני גורר כיסא מהמטבח ומציץ בעינית הדלת. אני לא מאמין! איך שכחתי! אבא ואמא חזרו מחו"ל. כמה יש לי לספר להם! אני קופץ מהכיסא בשמחה, במטרה לפתוח את הדלת. איזה כיף ---
איפה אני? בית חולים? מה זה האורות המהבהבים האלה? למה כולם פה לובשים בגדים לבנים? למה כולם מסתובבים? "למה אתם מסתובבים?" שאלתי. הם לא עונים. הם לא שומעים אותי? "מי אתם?"
"שששש", הם לוחשים לי. אני מבין את הרמז ונרדם שוב.
מתברר שהרסתי הכל. אבא ואמא הכינו לי הפתעה. הם חזרו, אבל בכלל לא מחו"ל. את כל דמי הטיסה הם שמרו בשבילי ובשביל פני. אנחנו טסים! כלומר, היינו אמורים לטוס, עד שחטפתי זעזוע מוח, וכמעט שכחתי מי אני. "לאיפה טסים?" שאלתי את אבא ואמא למחרת. "לא טסים, אתה לא יכול להיכנס ללחץ כזה עכשיו. לא אחרי שכמעט מתת", ענתה לי אמא.
ההורים שלי מתנהגים מוזר - כל הזמן הם מסתובבים. שאלתי: "למה אתם מסתובבים?". הם בירכו אותי שאהיה בריא וחזק, וכשהלכו לחש אבא לאמא שאולי נדפק לי המוח לכל החיים. היא חייכה.
שאלתי את פני לאן. היא אמרה שלא נורא, כי ממילא לא בא לה לטוס לקוטב הצפוני. קפצתי כנשוך נחש. "מה קרה?", שאלה פני, "נשך אותך נחש?". פני יודעת לשמור סוד, אז סיפרתי לה שאפשר להגיע לקוטב הצפוני גם בלי מטוס, דרך הכיור של רעי. היא חייכה והרימה טלפון לאבא. "אבא", היא ביקשה, "תעשה הכל כדי שזה לא יהיה לכל החיים". אבא הסכים.
מה שאני זוכר זה שהגיעה מישהי מסתובבת בבגדים לבנים ודקרה אותי ביד, אחרי שביקשתי להביא לי את יהודה המכבי, כי אני רוצה לשאול את רעי אם הוא מצטרף אלי לקוטב הצפוני. לילה טוב.