היה זה אני, ואיתי פני ורעי. לא עברו שלוש שניות ושתי עשיריות של שנייה, וגם גבי הפסיק להבין מה מתרחש כאן.
ברע הביט בעיניו העמוקות של רעי, וזה האחרון הביט בעיניו החלולות של אביו. מה שראיתי היה מדהים, מזעזע, מרגש, מאחד, מבלבל, מדמיע ומתמיה. לא פחות ולא יותר. שני אסקימוסים דוברי עברית רצים האחד אחרי השני, כאשר אחד מהם נושא נשק שחור וכבד. שניהם רצים סביב-סביב, על גבולו החד של מושבת האיגלואים שלהם. ובכפר - עשרות אסקימוסים קטנים וגדולים מעודדים אותם בדגלים ויריות שמחה באוויר. סוחר זריז החל מחלק בוטנים להמונים, ואחד אחר חילק פרוספקטים צבעוניים אודות התחרות הקוראים לבוא ולשתות מהמרענן הרשמי של גבי וברע. הרחק הרחק נשמע לי קול של תינוק בוכה, ומעט קרוב יותר בכתה איזו גברת זקנה. אנשים התרוצצו לכאן ולכאן, מנסים למצוא להם מקום ממנו יצפו היטב. אתה מסתיר לי, קרא ילדון אסקימוסי קטן לגבר הניצב מולו. אמא! בכתה ילדה אחרת. וכל המראה הזה הסתובב. למה כולם מסתובבים?
וכששאלתי את זה נהיה שקט. שקט מקפיא עצמות. שקט שהזכיר לנו ששכחנו להביא משהו חם ללבוש.
אז מה קרה, שאל רעי את אביו ואימו לאחר שנתנו לנו כוס שוקו חם, ותה מהביל.
עזבו זה סיפור ארוך, ניסו השניים להתחמק. התעקשנו. הם התרצו לנו.
רעי, אנחנו אוהבים אותך. תמיד נאהב אותך ומאז ומעולם אהבנו אותך. לא היה לנו מה לעשות. מפלצת השתלטה על מוחנו ה---
- די!
בסדר, בסדר. זה היה כאשר מלאו לך כמעט שנתיים. יום ההולדת שלך התקרב, ולנו לא היה כסף כדי לחגוג לך אותו. לכל חבריך היו מסיבות נוצצות, עם עוגות ונרות ובלונים. גם אנחנו, אני ואמא שלך, טריה, רצינו מסיבה כזאת. אפילו יותר כייפית, עם חייזרים ושוקולד למריחה. אבל לא היה לנו כסף. אפילו האגורה הכי שחוקה שלנו לא היה בה די בשביל לרכוש בה חבילת בלונים.
באותו הזמן החלו דברים מוזרים מתרחשים בביתנו. צלחות התעופפו, זכוכיות התנפצו, ופיצוצים מוזרים התרחשו. נאלצנו לברוח.
ידענו שאין לנו כסף. ידענו גם שאין לנו ממון. מה שעוד ידענו היה שמדען מטורף עמל על כיווץ המרחב. כשדיברנו איתו הוא נראה נחמד. רק אפו השפיצי העיד על הניסויים שהוא עושה בעצמו. דיברנו איתו, והוא הסביר לנו כיצד הוא יצר עשרות שנים קודם מנהרה בגודל אפס שמתחברת לקוטב הצפוני. האמנו לו, כי כל שבוע הוא הביא לנו סוכריות קפואות, שטיפות קרח גדולות עליהן. פעם אחת הוא גם הגיע עם שפה פצועה, מחוררת.
ביום ההולדת שלך גמלה בנו ההחלטה לברוח לקוטב הצפוני. כשהמדען ברח עם כל הסוכריות שלו, איתך, ועם השעון המקולקל שלך - כבר היה מאוחר מידי. הבנו שהוא יארגן לך מסיבת יום הולדת ראוייה. אמנם באיחור של חודשיים, אך מסיבה ראוייה. הנחנו לו, חשבנו שיהיה לך טוב איתו. וכך, חזרת אתה, רעי, הביתה, ואנחנו נשארנו פה עם הזכרונות. המון זכרונות.
מאז ועד היום לא ראינו אותך שנית ולא שמענו עליך.
בטוח, עקץ אותו רעי, אתמול דגת אותי. זוכר? ברע השפיל את עיניו והשיב: לא. רעי לא לקח את זה קשה מידי.
שאלנו: וזה הכל?
לא, השיב מן הפתח אביו של רעי, שעתה התברר לנו כי הוא לא אביו אלא מדען מטורף, המבצע פשעים חמורים כנגד האנושות.
לא אני חטפתי אותך, הוא הסביר, אך אנו רק התבלבלנו יותר. אז מי כן?
היו אלה חייזרים מרושעים שרוצים להשתלט על כדור הארץ על ידי חטיפת כל ילדי העולם. הם עובדים על פי רשימה שמית, ואינם בוחלים בצעדים. לרעי יקירי הם הזריקו חומר מסוכן שיכל לגרום לו להפוך לחייזר ירוק ומכוער תוך שבוע, ובנוסף גם למחוק לו את הזיכרון. מייד כשחשפתי את משימתם יצרתי קיצור מרחב אל תוך החללית שלהם, והחלפתי את החומר המסוכן בתרכובת שהכנתי שהינה זהה בכל התכונות לחומר אותו הם מזריקים, למעט העובדה שהוא אינו מזיק. למזלי, ולמזל כולנו, הצלחתי גם להציל את רעי בתרכובת נגד, מה שגרם להפיכתך לבן אלמוות, מה שהציל אותך ואת חברך שנחטף גם, בלא ידיעתו, כאשר נדרסתם. לצערי, חברך - ובאומרו זאת פנה אלי - התעורר כאשר נתתי לו את תרופת הנגד, ונאלצתי לדפוק לו את המוח. יצויין שזהו נזק בלתי הפיך.
ומהי אותה תרופת פלא, שאלנו, עדיין נדהמים. אוהו, צחק פלך כפי שצוחק סנטה קלאוס, אלו הסוכריות שאני מחלק!
נעלבתי. לא דמיינתי לעצמי ששלוליות המים היו קרח קוטבי, ובטח שלא תיארתי לי את פלך כאדם טוב ומתחשב. אני? בן אלמוות? סירבתי להאמין, למרות שזה יכול להיות ממש נחמד.
שאלנו את פלך אם אפשר לעזור לו. בטח, הוא ענה, אם תמשיכו להתנהג יפה, לא לקלל ולא לעשן - לכולנו יהיה עולם יפה יותר.
ברע וגבי הצליבו מבטיהם והחלו לשיר יחד: אימג'ין זר'ס נו הבן, שיר שכתבו יחדיו.