אבא ואמא, ככה הוא כתב במחברת, אבא ואמא היקרים. אני כבר ממש מתגעגע אליכם, אבל פפא וממא לפעמים מזכירים לי אתכם. לא שאני יודע איך אתם, אבל אני בטוח שניסיתם להביא לי אבא ואמא חדשים הכי טובים שאפשר.
רעי לא אוהב שאני מציץ במחברת שלו. הוא אומר שמכתבים אישיים - אם מסתכלים בהם אנשים אחרים, הם כבר לא אישיים. אני מסכים איתו, כמו תמיד, כי רעי הוא חכם, אבל החלטנו שלי מותר להסתכל, כי אולי המחברת תלך לאיבוד ואז נוכל ביחד להיזכר מה היה כתוב.
רעי כעס מאוד כשאבא ואמא שלו הסתכלו במחברת-מכתב שלו.
רעי כעס עוד יותר כשלפני יומיים קראה לו מירה היועצת לשיחה. זה היה באמצע שיעור תורה רגיל, ופתאום היא קראה לו. רעי הבין מייד, סובב אלי את הראש הבלונדיני שלו, והרים שתי גבות גבוה גבוה.
יש לנו כיתה גדולה של כמעט ארבעים תלמידים. שלושים ושמונה תלמידים, ולכל אחד יש פרצוף אחר, חוץ מלאלדד ומידד, בני-דודים שנראים כמו תאומים. יש לנו רק בנים בכיתה, כי ככה בית הספר החליט. בכיתה של הבנות יש פחות תלמידות, אבל חמש מהן בלונדיניות. אצלנו רק לרעי שיער בלונדיני. כמעט לבן.
ככה, עם הגבות שלו, שמהמקום שאני יושב בו - רחוק רחוק מאחור, בקושי אפשר לראות הוא סימן לי, כאומר: "זהו. ניפגש מחר."
בצהריים נפגשנו. רעי סיפר לי שמירה בכלל לא דיברה. רק הינהנה עם הראש, והקשיבה לרעי. והוא סיפר לה את כל מה שכתוב במכתב. הוא סיפר לי שבסוף מירה אמרה לו שימשיך לכתוב, שזה חשוב, ושאם הוא רוצה הוא יכול גם לספר לה מה כתוב, ואני חשבתי על זה שמהיום אנחנו כבר לא אותם חברים.
פני הכינה צ'יפס ושניצל עוף. אכלנו בשקט. לא רציתי לספר לה על המכתב של רעי. מספיק שכבר כל העולם חוץ ממנה יודע. אז לא דיברנו, כי זה הדבר היחיד שהיה לי בראש. היא הסתכלה עלי כמו שרק אמא מסתכלת עלי, ואמרה לי שאם יש לי דברים שיושבים על הלב אני לא חייב לספר לה.
פני לא יודעת, אבל היא שיכנעה אותי. הלכתי לאמבטיה והסתרקתי יפה, לבשתי את החיוך הכי שמח שיש לי, והלכתי אל רעי.
אבא של רעי נראה לי מאוד זקן. לא כמו סבא, אבל הוא הרבה יותר זקן מאבא. יש לו קמטים על המצח, וקרחת גדולה מעליו. האף שלו קצת מצחיק, קצת שפיצי, בכלל לא דומה לשל רעי. הפה שלו תמיד סגור חזק, אבל בקצה יש לו עקמומית קטנה, אולי צלקת, והפה שלו לא נסגר טוב.
חייכתי אליו, הוא לא חייך בחזרה. הוא מכיר אותי ולכן הוא קרא לרעי, והתנשם בכבדות. דרך החריר בשפתיים שלו נפלטה שריקה קטנה. התאפקתי לא לצחוק, ונעצתי את מבטי על השטיח בכניסה. היה כתוב עליו ברוכים הבאים, כמו בסוכה שלנו. כשחיכינו למעלית שתגיע הזכרתי לרעי את הסוכה שניסינו לבנות לפני כמה שנים, כשחשבנו לברוח מהבית. כבר שכחתי לומר לו שאולי אנחנו לא חברים טובים.
הגענו לכניסה לבניין, ואז רעי נזכר שהוא שכח לקחת מפתח.
<< הקודם :: המשך >>