הירח הכסוף האיר על השלג הלבן. נצנוצי השתברות אורו על רסיסי הקרח נדמו כהשתקפות הכוכבים. בין ערמות הפתיתים הקפואים פוסע זוג. גבר ואשה, שניהם מעט מצונפים, מעט מלחששים. שניהם פוסעים כאילו מחד - דבר לא יפריע את מנוחתם, ואילו מאידך - כל רחש מסיט את מבטם לאחור. הגבר נעול במגפיים גבוהים ושחירים, המכוסים במכנס מעט מעבר למידתו. מכנס לבן, משובץ בריבועים צבעוניים, ומעליו חולצה עבה ומהודקת. האשה נעולה במגפיים לבנים, שניתן לראות רק את הקצה שלהם, היות ומעילה, מעיל עור כבד, גולש עד הרצפה, ומשאיר אחריו שובל רחב בשלג. ראש כל אחד מהם עטוף בצווארון וכובע פרוותיים, המכסה על שיער בלונדיני, כמעט לבן.
כשהתקרבו לביתם נפרדו השניים בנשיקה חפוזה. האשה התכופפה ונכנסה לאיגלו הקר. הגבר הצטרף לשכנו ופסע יחד איתו לדוג מעט מזון.
הבאת מסור, שאל האסקימוסי הנמוך את חברו הגבוה. זה האחרון לא הגיב, הוא היה שקוע בהירהורים. ברע, אתה מקשיב לי, הוא שאל שוב. ברע הפנה את עיניו הכחולות והעמוקות אל עבר חברו הגוץ. כך הוא חשב כמה שניות, והשיב: בטח.
הם המשיכו לפסוע בשקט אל עבר האגם הקפוא. תגיד, הפר ברע את הדממה, הבאת מסור? כמובן שהיה לו, תמיד גבי דואג לפרטים הקטנים. לאחר שהמשיכו ללכת זמן מה, קימט לפתע ברע את מצחו, ושאל: וחכה?
- ברור.
- חשבתי כך.
כשהגיעו לדגל הכתום הם עצרו והתמקמו. גבי האיר את האגם הקפוא בפנס. הפתח שפתחו בקרח לפני יומיים כבר נסגר, וברע ניסה לפתוח אותו בבעיטה. זה לא עבד, אז הוא פתח אותו בבעיטה חזקה יותר. המגף קצת נשחק, קצת נרטב, אבל גבי הנהן קלות בראשו, והצמיד חתיכת בצק לקרס החכה. ברע התיישב זעוף על השרפרף הקטן שעמד ליד, והתכונן להמתנה ארוכה עד שידוג חברו דג, או עד - מה שנראה קרוב יותר - שתעבור שעה.
הם ישבו ופיטפטו, וברע אמר שאין דגים, וגבי אמר שהם ברחו בגלל שהוא בעט בקרח. ברע קצת לא אהב את זה, אז הוא צחק צחוק מאולץ. גבי אמר לו שהוא צוחק כמו אבא שלו, וברע אמר לו שאין כזה דבר, ושצחוק זה דבר תורשתי. גבי צחק, אבל מייד הרצין: מה איתך? אין לך ילדים?
ברע לא ענה. הוא אמר רק שעזוב ושבאמת נראה לו שהוא הבריח את הדגים. גבי עזב, אבל לא שכח.
כמו תמיד ברע נרדם, וגבי המשיך במלאכת הקודש שלו. הוא ישב חצי-רדום-חצי-ישן, ותמך בחכת העץ הישנה. לחכה יש קימור טבעי קל, ולכן גבי נבהל כאשר היא קיבלה קימור גדול עוד יותר, עד שחישבה להישבר.
גבי זעק זעקה גדולה ומרה; ספק זעקה של פחד, ספק קריאה לעזרה. המצב הזכיר לו את שקרה לו בעת שהיה ילד קטן - לפני עשרות שנים, אולי שלושים. המקרה שאירע היה טראומטי, מהסוג שאומרים עליו שלא ישכח לעולם, אבל גבי כבר שכח ממנו, הדחיק אותו לפינה אפילה של ליבו.
פתאום נראה היה לו שמישהו מאיר בפרוג'קטור רב עוצמה על ליבו. מה שבליבו לא אהב אור, ולכן כל רגשותיו החלו להתערבב. עוד כמה שניות, וכבר כל המאורע כאילו לא קרה, אבל מה שקרה בכמה שניות האלו פתאום גימד את טראומת הילדות שלו.
בילדותו. כמה זמן עבר מאז, כמה דברים השתנו למבלי הכר. הוא עוד זוכר את חבריו, כיצד בנו יחד איגלו, והקפיאו בתוכו את כלבי הגרירה. הוא עוד זוכר איך אחר כך הוא הצטער על זה, בעוד הוא כותה אלף פעמים 'אין להקפיא כלבי גרירה באיגלו, בעיצומו של ליל קוטב קר ביחד עם כל החברים, גם אם כולם עושים את זה, כי אם כולם היו קופצים מהגג - אני לא הייתי קופץ'. הוא זוכר איך כשיצא לדיג בפעם הראשונה פתאום עלתה בחכתו מפלצת.
זה היה מייד אחרי בית ספר. באותו יום זכה גבי בפרס התלמיד המצטיין - חכת עץ משוכללת. אתה עוד תודה לנו, אמרו לו אז. הוא אמר תודה ורץ, יחד עם אביו, לדוג לוויתן. לוויתן הוא לא תפס, אבל הוא לא באמת ציפה שיצא לו אחד כזה. הוא הופתע כשפתאום נתפס משהו גדול בחכה שלו. הוא הופתע עוד יותר כשמשך יחד עם אביו אותה, ושלף מהמים יצור קרחתי עם אף שפיצי. היצור דמה מאוד לאנושי. אנושיות במיוחד היו ההפצרות שלו שישחררו את הקרס מהשפה שלו, שנראה לו שהוא בחיים לא יוכל לשרוק יותר.
כמה שהוא טעה. אותו יצור, שנקרא בפי כולם פלך למרות שהיה מפלצת, היה אימת כל הילדים. הוא חילק סוכריות חמוצות לילדים ששילבו ידיים בשיעור. ביום שכולם שילבו ידיים הוא חייך, ואז נאנח, וכשנאנח נפלטה שריקה צורמנית משפתו המצולקת. גבי אף פעם לא קיבל סוכריה בגלל שאף פעם לא שילב ידיים. גם ברע לא קיבל, אבל בגלל שהוא הגיע לפני קצת יותר מעשר שנים.
גבי היה תוהה עכשיו איפה הוא היה עד לפני עשר שנים, אילו לא היה משהו מושך עכשיו את חכתו המקומרת, והמחשבת להישבר.
במקום לחשוב הוא פשוט צעק אהה.

<< הקודם :: המשך >>