אני יודע, בלי שרעי היה צריך להסביר לי, שבאופן טבעי אנחנו ישנים עם עינים עצומות, אבל למען הסר ספק מלבכם, רציתי להדגיש שגם אני ישן כרגיל בלי לראות מה קורה בחוץ. בדיוק בגלל זה גם אני נדהמתי כשנרדמתי כשעיני פקוחות לרווחה, מעט מרצדות, קופצות לכאן ולכאן, כמי שנתפס בקלקלתו, ומחפש היכן יוכל להניח את עיניו, ולקבל חזרה מבט אוהד, מבין, מתחשב, תומך, ולא רק האשמות.
מרוב תימהון - נשאר גם פי פתוח, ולעשה הייתי מודע באופן מלא לכך שאני ישן. ניסיתי לחלום, אבל החדר היה מעניין מידי. בימים כאלו, או למעשה בלילות כאלו, לא רואים הרבה זבובים. גם אני לא ראיתי. מה שכן ראיתי היה פרפר קטן, אולי עש, מטפס על חלון החדר שלי מנסה לעבור דרכו. נקישותיו על החלון היו רכות, אך בשקט של הלילה הן נשמעו כהמייה של תנין. התהפכתי במיטתי, ומה שעיני ראו השתנה בהתאמה. עתה יכולתי לראות את הכיסא, עליו הניחה פני לפני כמה שעות את הבגדים למחר. אמרתי לעצמי בלחישה, כמעט ללא אומר, שאני לא אוהב את החולצה הזאת, אך באותה נשימה החלטתי לא להכעיס את אחותי, ובכל-זאת ללבוש אותה מחר. התנוענתי מעט במיטתי, מתמקם במצבי החדש, מנסה להתאימו למזרן הקש הקשה. עוד קצת, וכבר יכולתי לראות את רצפת חדרי, ועליה מונחות נעלי הבית שלי.
התעוררתי בבהלה כמקיץ מחלום רע. כמובן שלא ניכר הדבר עלי, מכיון שגם כשישנתי נראיתי כער. מה שהפתיע אותי היה נעלי הבית - הן לא היו שלי. זעתי מעט במיטתי ויכולתי עכשיו להבחין גם בכך שישנו אדם המונח בתוכן. אותו אדם היה מוכר לי. למרות שלא יכולתי להבחין בפרטי פניו - לא יכולתי שלא להבחין מול אור הירח באפו השפיצי. לא, זה לא היה אפי. זה היה האף חסר השם של פפא, אביו של רעי.
עצמתי אט אט את עיני, והאזנתי לרחש העולה מנעליו ספוגות המים. תחושת קור השתררה בחדר, וריח של סוכריות חמוצות עלה באפי. האזנתי מעט טוב יותר, מנסה להתעלם מקולות השדישדוש, והבנתי, ואני יכול להשבע על כך: הוא אכל סוכריה חמוצה אחת.
כל הדבר הטריד אותי מאוד. פעמים רבות אמר לי רעי שאביו שומר את הסוכריות לילדים טובים. מה שרעי לא אמר לי הוא שאביו ילד טוב. ניסיתי להיזכר מה כתב עליו רעי במחברת. קימטתי את מצחי, וגירדתי קלות בפדחתי. קולות הפסיעה ומציצת הסוכריה הפסיקו לפתע, והשאירו אחריהם שקט מעיק של משאית מלאה תרנגולות החוצה את הכביש המהיר נגד כיוון התנועה. הבנתי שביצעתי טעות טקטית, והורדתי את ידי למקומה ההתחלתי, כמתוך שינה. השלב הבא של תוכנית הכיסוי היה מורכב יותר: פקחתי מעט את עיני השמאלית, הצמודה לכר, ובעוד אני עושה זאת משכתי את השמיכה מעל ראשי כך שיכולתי לישר את הקמט שבמצחי. המתנתי כמה דקות, עד ששבתי לשמוע את פסיעותיו של הזר שבחדרי. עכשיו הגיעה צסינת הסיום. התהפכתי לצד השני, הורדתי את השמיכה מראשי ופקחתי את עיני.
התכנית הצליחה. מייד אחרי משב רוח קל השתרר שקט מוחלט בחדרי. פפא כבר לא היה, ויחד איתו הצליח הפרפר להשתחרר מכלאו. חיבקתי חזק את הכרית שלי, ונרדמתי מעט בפחד, אך בעינים עצומות. מה שיכולתי לראות היה חושך בלבד.