בן כמה אתה, שאל לבסוף גבי את ברע. לא זוכר, אבל הרבה, למה? הגיעה התשובה לאחר כמה שניות של הרהורים וחישובים, בשילוב עם שאלה לא צפוייה. גבי לא נשאר חייב והוא השיב בתשובה מפתיעה עוד יותר: סתם. ברע הופתע, אבל לא נתן לפרצופו לומר את האמת. כשהיה צעיר לא ידע ברע מהו שקר, וכשהתבגר - כבר התאמן רבות על הפרצוף הזה. אולם עכשיו נראה הדבר כמעט בלתי אפשרי, לאחר זמן רב שלא בדק עד כמה הוא משכנע. הוא לא עמד בכך.
לפתע אזנו לחשה את האמת, ככה, בלי שאף אחד שמע: מחר יש לי יום-הולדת.
השמועה לא איחרה לבוא. כעבור יום או יומיים כבר ידעו כולם את הבשורה, וכעבור שבוע חגגו לו את יום ההולדת. כמובן שהשמחה הופרעה. מעבר לכך שמטוס סילון חלף באיטיות מעל אולם האירועים והפריע את השלווה ששררה שם, נאלצו כל אנשי הישוב הישן להתחבט בשאלה בן כמה ברע, ועוד יותר התחבטו בשאלה כמה פעמים יש להניפו על הכיסא, שלא לדבר על כמה פעמים להרימו פעם אחת לשנה הבאה. ברע חייך כממתיק סוד ויישר את פרצופו העקום. גבי לא הבחין בכך שהוא משקר. ובקשר לאוזן - לא, היא רק חלמה שהיא יכולה לדבר.
ברע לא אוהב לדשדש כך בשקט בשלג הלבן, והוא פיזם לעצמו שיר קטן, שיר ששרה לו אימו, וסיפרה לו שסבתו זימזמה לה את זה. ברע שיכלל את כל העסק, וגם המציא מילים למנגינה, אבל היות והוא לא היה אחד המחברים הגדולים של העשור - כל העסק נראה די דבילי, והוא פרץ בצחוק רם ומתגלגל. גבי הביט בו בעיני עגל חום שזה עתה נולד, ותמה על מה ולמה. ברע סיפר לו, כי בכל זאת - הוא לא יכול שלא לספר הכל לחבר הכי טוב שלו.
גבי צחק גם. גם לו כל העסק נראה די מגוחך, ולכן הם המציאו ביחד מילים חדשות לשיר. גבי התעקש וברע הסכים להכניס את השם שלו לדפי ההיסטוריה, שם שקצת השתבש והיום הוא מוכר יותר כג'ון לנון. לא נעים לספר אבל האמת דוחקת: לימים החליט גבי שגם את המנגינה הוא חיבר, לא לפני שברע לימד אותו עוד כמה מנגינות ילדות שלו, שעוברות מדור לדור, מאב לבן, ומבן לבת.
נעזוב את פיסת ההיטוריה הקטנה הזו, רק כדי לשוב למסלול הרגיל של הסיפור, שאגב, הינו אמיתי לחלוטין, ויכול להיות שהוא מתרחש ממש ברגע זה, מתחת לחלון ביתך.
האווירה המבודחת ששררה גרמה לצמד הרעים להכין מנגל נאה. כך הם ישבו סביב המיכל הבוער שתי משפחות - משפחת לנון - גבי, אשתו, ושלושת ילדיהם, ומשפחת עלה - ברע ואשתו הטרייה. אמנם הם נישאו לפני קרוב לעשרים שנים, אולם ברע כבר התרגל, והוא קורא לה כך, בפשטות, טריה.
ענן שחור ירד על טריה כשהביטה בילדי שכניהם, ובנשיפות קלות, כמעט בלתי מורגשות, היא פיזרה אותו. הענן התפרק לחלקים קטנים, ונעלם כלעומת שבא.
לאחר דיון סוער אך רגוע בעייני פוליטיקה, ספורט, הא ודא, הם סיכמו שבסך הכל החיים בקוטב די רגועים, ולא רק זאת, אלא אף שלווים. בעוד הם מוחאים כפיים לעצמם על כך שהצליחו להגיע לאותן מסקנות כמו שהגיעו אליהן שלשום, רעדה האדמה תחת רגליהם. אותה אדמה שלפני רגע חשבו אותה לקבועה ועומדת. כולם זזו שלושה צעדים לאחור, והביטו ביצור שנעמד ליד המנגל בלוהט. אתם לא חושבים שבישלתם אותי מספיק? שאלה עדנה התרנגולת, והוסיפה בנימה מזלזת-מתחמקת: הא?!
החבורה הצעירה, שעד לפני רגע היתה בטוחה שהל טוב, נותרה המומה, וניסתה לטכס עצה. מה נענה, כיצד נשיב, שאל כל אחד מהם את עצמו, אך בעצם התכוון לכך שהשני יענה כבר. ובכל זאת, התרנגולת הרי צדקה, לא ייתכן להשאיר אותה כך כל כך הרבה זמן, מספיק שפירקו אותה כבר לחתיכות, עכשיו גם החליטו להתעלל בה, ולשרוף אותה עד דוק? עדנה כעסה מאוד, ובצדק. נעשה לה עוול שלא יכופר. עוול אמיתי בזדון. היא שקלה, ואז שקלה שנית, ושוב, והחליטה. היא אספה את איבריה וחפציה האאישיים בתוך מזוודה קטה, פרשה את מה שנשאר מכנפיה, וטסה משם, הרחק הרחק, עד שנעלמה מעבר לאופק.
אני כבר מתגעגע, אמר גבי, אני חייב לכתוב על זה שיר. ברע, זרוק מנגינה, הוא פקד. ברע היה עסוק בהאשמות עצמיות. איך יכולנו, איך? ילדנו כבר לא איתנו שנים רבות, ועכשיו גם עדנה. לא היינו צריכים לעשות את זה, הוא קרא ברגשנות מבויימת, ובכה על כתף טריה. אשתו ניסתה לעודד אותו בתירוץ הכה שפל שהם בכלל לא הכירו את התרנגולת הזאת, ושזה בכלל לא דומה למה שהם עשו לרעי. למשמע השם השתתק ברע בפתאומיות, ואז נשא את עיניו לשמיים וזעק: רעי!
ההרים החזירו את ההד, והקריאה הפכה לצחוק מתגלגל.

ברע לימד את גבי מנגינה חדשה.