תראו! כתבתי שיר!

הצנון כמשל :: איתי שטרן

יש לי בבית חדר מיוחד, בו משתמשים
רק כשצריכים, או כשרעבים.
בחדר ארון, על חשמל הוא פועל
ובארון מגירה מלאה באוכל.

אוכל אמרתי? התכוונתי מזון.
ואם באוכל עסקינן, קבלוהו: הצנון.
הצנון הוא אדום, לעיתים הוא לבן,
הצנון גדול, הצנונית באה בקטן.

הם אחים די טובים, השניים האלו,
אבל הם בכלל לא דומים, כזה כאילו:
האחת מחוספסת, השני גדול הימנה,
נראה כאומר לה "היי! באי הנה!"

חמודים הם השניים, נראים די תמימים,
אבל בעצם כולנו על ידם מרומים.
החבר'ה פושעים, רוצחים ילדים,
מקימים אתרים עם תכנים למבוגרים.

אתן דוגמה. למשל, תפסתי אותם
יורקים על כלבים, בלי סיבה, ככה סתם.
אמרתי להם: "רבותי, הנימוס?"
ענו לי: "סתום ת'פה, נבלה!" בלי היסוס.


האמת, כמו שוודאי הבנתם מכל זה,
היא שאין באמת דבר כזה.
שצנון מקומו כמובן בבית-הכלא,
ביחד עם הרב דרעי ופושעים כאלה.

יסלחו לי הנפגעים מן הנאמר לעיל,
לא התכוונתי לצער ולהתעלל,
רק לתת דוגמה מן המציאות, מן החיים,
על אדם שידיו טהורות כמו מים זכים.

הצנון, חבר הוא שלנו, לא ניתן לו למות,
נשים אותו במקרר, כמובן בזהירות.
כי הצנון הוא נחמד, רוצה הוא מקום
לחיות בשלווה ולמות בשלום.